הוגשה בקשת מידע למשרדי החוץ והביטחון לחשוף את כל המסמכים מהקשר הביטחוני והדיפלומטי של מדינת ישראל עם הדיקטטורות הצבאיות בבוליביה, בין השנים 1967-1982, ינואר 2018
עו"ד איתי מק
בסוף שנת 1977, הדיקטטור Hugo Banzer, הודיע כי יתקיימו בחירות בבוליביה, וכן על מתן חנינה רק למספר זעיר מהעצורים והגולים הפוליטיים. בתגובה, ב-28.12.1977, הנשים של ארבעה כורים גולים נכנסו למשרדי הארכיבישוף, יחד עם ילדיהן, והכריזו על שביתת רעב עד למתן חנינה גורפת לכל העצורים והגולים הפוליטיים. לאחר שישה ימים 61 איש הצטרפו לשביתת הרעב, לאחר 14 ימים הצטרפו 500 איש, ועד ה-18.1.1978 הצטרפו מעל 1,000 איש.
ההיסטוריה של שרשרת הדיקטטורות הצבאיות בבוליביה, בין השנים 1967-1982, הייתה עקובה מדם, וכללה עינויים, העלמה, רצח, השתתפות ב"תכנית קונדור" לחיסול פעילי שמאל ברחבי אמריקה הלטינית, הכרזה על מצב חירום וחוק צבאי, הוצאה מחוץ לחוק של ארגוני עובדים ומפלגות פוליטיות, השתלטות הצבא על המכרות והאוניברסיטאות, ופעילות "חוליות מוות" – אך במקביל הייתה התנגדות בלתי פוסקת לדיכוי מצד ארגוני השמאל והעובדים, איכרים, כורים, פועלים, סטודנטים, עיתונאים, ואנשי כנסיה. במיוחד בלטה ההתנגדות במכרות, שם היו ארגוני העובדים המיליטנטיים ביותר. ההתנגדות הייתה בלתי פוסקת, למרות שבבוליביה פיזרו הפגנות ושביתות לא באמצעות רובי מים, אלא באמצעות ירי ממטוסים, טנקים ומקלעים.
מאז עצמאותה של בוליביה, בשנת 1825, ועד להפיכה הצבאית האחרונה בשנת 1981, היו בבוליביה 190 ממשלות, וכ-150 הפיכות צבאיות או ניסיונות להפיכה. בוליביה הייתה מדינה מבודדת, ולמשטרים הצבאיים בבוליביה, שהתפרנסו מסחר בקוקאין, היו מעט ידידים בעולם, ביניהם מדינת ישראל. כך, מדינת ישראל הייתה אחת המדינות היחידות בעולם שהכירו בחונטה הצבאית והציעו סיוע צבאי מיד לאחר ההפיכה ביולי 1980. שגרירות ישראל בלה-פז ידעה ועקבה אחר המצב הקשה בבוליביה, אך מדינת ישראל מכרה לשרשרת הדיקטטורות, בין היתר, רובי עוזי, תחמושת, מטוסים למעקב ואימונים, וכן הציעה למכור מטוסים לתקיפה והפצצות. בתמורה, בוליביה תמכה במדינת ישראל בפורומים הבין-לאומיים ובאו"ם.
בשל תפיסות היסטוריות-גזעניות בקרב הקהילה הבין-לאומית ובמיוחד בארה"ב לגבי הצרכים ויכולת ההתפתחות הפוליטית והתרבותית של תושבי בוליביה, אשר רובם ילידים, לא בוצעה חקירה בין-לאומית מקיפה של הפשעים שנעשו במשך שנות הדיקטטורות הצבאיות שם, כפי שהאו"ם וגורמים בין-לאומיים ביצעו לגבי משטרים רודניים אחרים. גם בזמן אמת, המתרחש בבוליביה זכה לתשומת לב עולמית מועטה ביותר, ונראה כגזרת גורל של מדינה ואוכלוסייה לא מפותחים. לכן, ישנה חשיבות רבה לחשיפת המסמכים של משרדי החוץ והביטחון בישראל, העשויים לשפוך אור לא רק על המעורבות הישראלית, אלא גם לסייע במאבק לצדק ואמת בבוליביה. בהקשר זה, באפריל 1993, הורשעו 46 אנשי צבא בכירים וחברי מליציות פרה-צבאיות, ביניהם ראש המשטר הצבאי בין השנים 1980-1981, הגנרל Garcia Meza, בהפרות חמורות של זכויות אדם, בהפיכה צבאית שפגעה בחוקה ובממשלה דמוקרטית ועוד. זאת בין היתר, בזכות איתור מכתב שתיעד את מסירת החונטה רובי עוזי ותחמושת למיליציות הפרה-צבאיות (דבר שאפשר להוכיח את אחריות הגנרלים הבכירים לפעילותן).
ישנה חשיבות ציבורית מיוחדת לחשיפת הקשרים של מדינת ישראל עם הדיקטטורות הצבאיות בבוליביה, לנוכח העובדה כי נאצים, ניאו-נאצים, ופשיסטים (שהיו מעורבים בפעולות טרור באירופה) היו חלק בלתי נפרד ממערכת הביטחון שם. המפורסם מבינם היה קלאוס ברבי – פושע נאצי שכונה "הקצב מליון", שהיה ראש הגסטפו בעיר ליון בצרפת ואחראי לרצח ולעינויים של עשרות אלפי יהודים וחברי המחתרת הצרפתית – קלאוס ברבי קיבל אזרחות בבוליביה בשנת 1957, תחת השם קלאוס אלטמן, לאחר שנתן שירותים למודיעין הצבאי האמריקאי והוברח על-ידי ארה"ב לשם. ברבי נהנה מיחסים קרובים עם צמרת המשטרים הצבאיים בלה פז, נתן שירותים למשרד הפנים הבוליביאני שהיה אחראי על הדיכוי הפנימי, והיה קשור למפלגת הימין הפשיסטית הבוליביאנית, ה-FSB. ברבי עסק בסחר בנשק, וסייע לדיקטטורות בבוליביה לרכוש אותו.
במסגרת ההכנות לקראת ההפיכה הצבאית ביולי 1980, שכונתה "הפיכת הקוקאין", ברבי גייס שכירי חרב, פשיסטים, נאצים וניאו-נאצים, ביניהם קציני SS וקצין ממחנה ההשמדה אושוויץ. בהפיכה ובדיכוי אחריה השתתפו יועצים ארגנטינאים, שצברו את ניסיונם ברדיפה, עינויים והעלמה של פעילי שמאל בארגנטינה. כך, ברבי הביא לבוליביה את קצין המודיעין הארגנטינאי הניאו-נאצי, Alfredo Mario Mingolla, שקיבל לטענתו הכשרה ואימונים ממומחים ישראלים ואח"כ ב"בית הספר של האמריקות" של ארה"ב בתעלת פנמה. כך גם, במאי 1981, המשטרה הברזילאית עצרה "חוליית מוות" ניאו-נאצית מבוליביה שביצעה פעילות באזור הגבול של שתי המדינות. חברי החוליה נשאו סמלים נאצים, ציוד צבאי, וקוקאין. רובם היו גרמנים ואיטלקים.
מדינת ישראל ידעה על השילוב של פשיסטים, נאצים וניאו-נאצים במערכת הביטחון בבוליביה, וכן על הקשר העמוק של הצבא עם מפלגת ה-FSB הבוליביאנית, שהייתה מפלגה פשיסטית של הימין הקיצוני בבוליביה, עם סממנים אנטישמיים. הדבר לא הפריע לישראל להמשיך בעסקים כרגיל. כך, באוגוסט 1973 ביקר בבוליביה שר החוץ דאז, אבא אבן, ונשאל אם הוא שוחח עם הדיקטטורHugo Banzer לגבי הפושע הנאצי קלאוס ברבי. אבן השיב כי זו סוגיה פנימית להחלטה של מערכת המשפט הבוליביאנית אם להסגיר את ברבי לצרפת.
לכן, אתמול הוגשה בקשה למשרדי החוץ והביטחון, יחד עם פעילות ופעילי זכויות האדם צביה שפירא, ורוניקה כהן, אליוט כהן, מיכל הרמתי, מיאקו גליקו, גלעד גרוסמן, מיכל זיו, חנה בר"ג, טליה פקר בריו, עדנה קלדור, ג'ודי לוץ, יהודית אלקנה, יורם להמן, נאוה פולק, תמי גרוס, שרה מארליס, נורית קרלין, דליה עמית, ערן אפרתי, גיא הירשפלד, אמנון שפירא, נירית חביב, רויטל סלע, נורה גרינברג, נורה אורלוב, רחל חיות, יהב זוהר, יעקב מנור-מסרנו, נורית פופר, ד"ר חנה ספרן, עופר כסיף, נח הרשקוביץ, חדוה אדירי, זוהרה חדד, גלעד ליברמן, נעמי גרינשפן, ענת סול להב, איל ניר, סיגל קוק אביבי, ורד ביתן, אמיר ביתן, מיכל ביתן, חיים שוורצנברג, זהר עתי, שחף ויסבין, ג'סיקה נבו, שאול צ'ריקובר ונוני טל, לחשוף את כל המסמכים מהקשר הדיפלומטי וביטחוני של מדינת ישראל ונציגיה עם הדיקטטורות הצבאיות בבוליביה, בין השנים 1967-1982. בבקשה גם נתבקשו מסמכים לגבי מותו של צ'ה גווארה, אשר שגרירות ישראל בלה-פז דיווחה על פעילות כוח הגרילה שלו.
Hamushim حموشيم חמושים 