ישראל נמצאת במקום הראשון במדד המיליטריזציה העולמי מאז 1990 (מלבד השנים 1999-2003 בהן הייתה במקום השני), ומדורגת במקום השמיני בייצוא הנשק העולמי. ביחס למספר תושביה, ישראל היא יצואנית הנשק הגדולה בעולם.
בראש מדד המיליטריזציה ממוקמות מדינות אשר מקצות משאבים גבוהים במיוחד לצבא בהשוואה לשאר תחומי החברה. המדד מחושב על-פי ההוצאות הצבאיות ביחס לתמ"ג וביחס להוצאות הבריאות, מספר אנשי צבא וביטחון באוכלוסייה וכמות הנשק הכבד שיש לצבא. התקציב הצבאי בישראל הוא התקציב הגדול ביותר בממשלה ומהווה כ-11% מתקציב המדינה. לשם השוואה תקציב הבריאות הוא כחצי מתקציב הביטחון, והתקציב המיועד לרווחה ושירותים חברתיים מהווה פחות מ-10% מתקציב הביטחון (נכון לשנת 2019).
בחברה מיליטריסטית כישראל המאדירה את חשיבות הכוח הצבאי, תעשייה צבאית גדולה נתפסת כדבר נורמלי ואף חיובי. הפניית המשאבים האדירה לתעשיות הצבאיות, ההשלכות על החברה האזרחית והשאלות המוסריות אינן עולות לדיון לעיתים קרובות. מלבד סכומי הכסף הגדולים יש לייצור ולסחר בנשק מחיר אנושי, כלכלי, חברתי, סביבתי, וכמובן פוליטי. ההשלכות של תעשיית הנשק וחימוש מסוכן של האזור הן הרות גורל על הרווחה, החופש והביטחון האישי של החברה האזרחית ושל כלל הא.נשים שחיות באזור.
מירוץ ההתחמשות מסוכן לביטחון האישי של כלל האוכלוסייה. מיליטריזציה של כוחות ביטחון אזרחיים כמו המשטרה, ושימוש הולך וגדל באמצעי מעקב, פיקוח וריגול, פולשים גם למרחב האזרחי והעירוני ומשמשים את המדינה והרשויות כנגד אזרחים ותושבים. תופעה נוספת שניתן לראות בשנים האחרונות היא זליגה של נשק אל תוך המרחב האזרחי לצד עידוד התחמשות והקלה במתן רשיונות לנשיאת נשק (כפי שמקדמת הממשלה בשנים האחרונות).
התעשייה הצבאית בישראל פועלת תחת מעטה סודיות כבד ומידע רב אינו נגיש לציבור באופן רשמי. שאלות חשובות רבות נותרות ללא מענה: מה היקף התעשייה הצבאית הישראלית? מהם האינטרסים המניעים אותה? מי הם המרוויחים מפיתוח ומכירה של נשק וטכנולוגיות צבאיות? מי הם הנפגעים העיקריים? אילו טכנולוגיות ישראל מייצרת ומייצאת? אילו חברות מעורבות בתעשייה? אילו קשרי הון-שלטון-ביטחון נרקמים סביב הייצור והסחר בנשק בישראל?
כיצד הפכה ישראל למובילה עולמית בתעשייה הצבאית?
הקומפלקס הצבאי-תעשייתי מתאר את היחסים שבין צבא המדינה לבין התעשייה הביטחונית. הקשר הפוליטי והכלכלי שמתקיים בין הממשלה לתאגידים הביטחוניים הוא כזה ששני הצדדים נהנים ממנו – צד אחד מאספקת נשק ללחימה, והצד השני ממכירתו. יחסים כאלה מעודדים למעשה את הגידול בהוצאות הביטחון, בדרך-כלל של כספי ציבור, אשר בסופו של דבר הופכים לרווח לתעשייה, שבראשה עומדים בעלי המניות ומנכ"לי החברות. נוצר מצב מסוכן בו האינטרסים הכלכליים של בכירי התעשייה הם בעלי יכולת השפעה על החלטות צבאיות שמוּנָעות משיקולים כלכליים ומתלות כלכלית בתעשייה הצבאית ובייצור וסחר בנשק. ההשלכות על האוכלוסייה האזרחית הן מסוכנות במיוחד כאשר מערכת יחסים כזו מעודדת ומשמרת כיבוש אלים במקום לעזור להביא לסיומו, כמו במקרה של ישראל.
מאז שנות התשעים התעשייה הביטחונית הישראלית עברה תהליך הפרטה מואץ. בסוף שנת 2018 הושלמה הפרטת חברת תעש (IMI: Israel Military Industries) שהייתה מהחברות הגדולות ביותר בישראל. תעש נרכשה מהמדינה על-ידי חברת אלביט מערכות וכך עברה לבעלות פרטית באופן מלא. חברת אלביט שילמה 1.8 מיליארד ש"ח עבור הרכישה, אך על-פי ההסכם תקבל בחזרה מהמדינה כמעט את מלוא הסכום – 1.5 מיליארד ש"ח – אחרי שתפנה את שני מפעלי תעש במרכז ובצפון ותעביר אותם לנגב. בנוסף, כחלק מההסכם התחייב משרד הביטחון לספק הזמנות לאלביט ומיד עם סיום הרכישה זכתה אלביט בחוזה ראשון בשווי של 1.25 מיליארד ש"ח ממשרד הביטחון הישראלי לאספקת תחמושת עבור הצבא הישראלי.
הדלת המסתובבת – מיחידות צבאיות לתעשיות הביטחוניות ובחזרה לשירות הצבאי
מרבית העומדים בראש תעשיית הנשק הענפה של ישראל הם אנשי צבא בכירים לשעבר, ורבים מהמנהלים הבכירים בתעשיות הנשק השונות ממלאים גם תפקידים בכירים במילואים. לעיתים קרובות בכירים בצבא הישראלי עוברים לעסוק בייצוא ביטחוני זמן קצר לאחר פרישתם משדה הקרב. דוגמה אחת מיני רבות לכך היא של אהוד ברק – שכיהן כשר הביטחון, רמטכ"ל וראש הממשלה לשעבר – וכיום עוסק בסחר בנשק. ברק הוא מייסד ושותף במספר חברות ביטחוניות פרטיות, ואף חבר לשיתופי פעולה עסקיים עם בכירי צבא ומוסד בדימוס שגם להם עסקים בתחום. בזמנו אף התעניין ברכישת תעש בתהליך הפרטתה. הקירבה והמעורבות האישית בין הצבא לתעשייה הביטחונית הפרטית מאפשרות קבלת החלטות ללא שקיפות, תקופת צינון או מניעת ניגוד עיניינים. הגנרלים שמחליטים לצאת למלחמה למעשה משקיעים, לא מכספם, בכלי הנשק החדשים שישתמשו בהם בלחימה תוך קידום מוצרים של מקורביהם ואף כאלה שלהם עצמם יש, או יהיה בעתיד, עניין כלכלי בהם. גם ישראלים העוסקים בייעוץ ביטחוני בעולם נהנים מביקוש גדול יותר. עשרות בכירים לשעבר במערכת הביטחון מספקים שירותי ייעוץ פרטיים לממשלות בתחומים צבאיים ועוסקים באימון יחידות צבאיות.
כיצד הגיעה ישראל לראש רשימת יצואניות הנשק הגדולות בעולם?
בעשור וחצי האחרונים התעשייה הביטחונית הישראלית משגשגת יותר מאי-פעם. פיתוחים חדשים של נשק, עניין הולך וגובר בנשק וטכנולוגיות צבאיות ישראלים וייצוא של נשק, טכנולוגיות והכשרות צבאיות לרחבי העולם, הביאו את ישראל להיות אחת מיצואניות הנשק הגדולה בעולם. אי אפשר להתעלם מהמציאות הפוליטית ומהקשר ההדוק בין המדיניות הצבאית של ישראל לבין התפתחות התעשייה הצבאית. לצד שגשוג התעשייה ישנה הסלמה צבאית ותהליך מיליטריזציה של כוחות הביטחון, יותר ויותר אמצעי שליטה ופיקוח, ואלימות גדולה יותר שמופעלים כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית ברצועת עזה ובתוך גבולות ישראל של 48'. ניסיונות להעצים את השליטה הישראלית באוכלוסייה הפלסטינית ו"להקל" על הצבא וכוחות הביטחון שאוכפים את הכיבוש היומיומי של למעלה מ-4 מיליון א.נשים בגדה המערבית וברצועת עזה, יוצרים חלון הזדמנות למחקר ופיתוח בלתי פוסק של נשק וטכנולוגיות חדשים, שמנוסים על-ידי הצבא הישראלי, נכנסים לשימוש ולאחר-מכן משווקים ומיוצאים לשאר העולם.
שימוש בנשק חדש על-ידי הצבא הישראלי מייצרים יוקרה ועניין בתעשייה הביטחונית הישראלית בקרב סוחרי נשק וצבאות ברחבי העולם: המתקפות הצבאיות הקטלניות על רצועת עזה יצרו עניין ועלייה במכירות מל"טים חמושים תוצרת ישראל; בניית חומת ההפרדה בגדה המערבית העלתה את הביקוש לטכנולוגיות ישראליות של גדרות חכמות; קצינים של הצבא הישראלי שהופכים את רחובות הכפרים והערים הפלסטיניות לאיזור מלחמה מספקים הכשרות בלוחמה אורבנית; טכנולוגיות לריגול ומעקב אחרי אזרחים, כמו מאות מצלמות המעקב ברחובות מזרח ירושלים, משווקות לערים בעולם. התעשייה הצבאית מנצלת את העניין בה ובשיתוף פעולה עם משרד הביטחון מארגנים יותר ויותר כנסים ותערוכות נשק בהם מציגים את ה"מוצרים" החדשים המוצעים למכירה לכל המרבה במחיר, כאילו הם משווקים רהיטים ולא נשק שמסכן חיי אדם. מידע נוסף בנושא ניתן לקרוא בחלק באתר העוסק בייצוא ביטחוני מישראל.
הכיבוש משתלם לתעשייה
הרווח העצום של חברות ביטחוניות פרטיות ושל אנשי ביטחון וצבא שמעורבים בתעשייה, חושף בפנינו אינטרסים כלכליים חזקים העומדים מאחורי המדיניות הצבאית הישראלית. לא ניתן להתיר את הקשר בין ההשקעה הכלכלית הגדולה בתעשייה הצבאית לבין המיליטריזם המתגבר בחברה האזרחית ובין התעשיות הביטחוניות להמשך הכיבוש הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה.
Hamushim حموشيم חמושים 