רואנדה

רקע

רצח בני הטוטסי

רואנדה היא מדינה השוכנת במרכז אפריקה, ואוכלוסייתה המקומית מורכבת משלוש קבוצות אתניות: ההוטו, הטוטסי והטווה. במהלך תקופת הקולוניה הבלגית ברואנדה, החלו הבלגים ששלטו באזור לבצע הפרדה גזעית בין הטוטסי להוטו, תוך העדפה של בני הטוטסי, שהיוו מיעוט ביחס לבני ההוטו, מה שהוביל ליריבות אתנית והותיר אחריו קבוצה מבוססת וקיצונית של בני טוטסי וכנגדה קבוצה לאומנית של בני הוטו שצברה כוח לקראת סוף המאה ה-20. בסוף שנות ה-60 של בלגיה העניקה לרואנדה שלטון עצמי ומפלגה של בני ההוטו, שהיו רוב באוכלוסיה, זכתה בשלטון. התחזקותם של ההוטו לוותה בהתפרצות של אלימות שבה נהרגו כ-20 אלף בני טוטסי ועוד כ-300 אלף נמלטו למדינות שכנות. בסוף שנות ה-80 הקימו בני טוטסי הפליטים באוגנדה את החזית הפטריוטית הרואנדית (RPF), וב-1990 פלשו לרואנדה. אמצעי התקשורת שבבעלות נאמני הממשלה פתחו בתגובה במסע תעמולה עם קריאות להשמדה סופית של הטוּטסִי ובאפריל 1994 הממשלה הצבאית הגיבה ברצח המוני של בני הטוטסי, בטענה שהם מנסים לשעבד מחדש את בני ההוטו.

רצח העם נמשך כמאה ימים, החל מאפריל ועד חודש יולי 1994. תוך שלושה חודשים וחצי נרצחו ברואנדה בין 800,000 למיליון בני אדם, שהיוו 20% מאוכלוסיית המדינה ו-70% מבני שבט הטוטסי, במה שהוגדר כפשע נגד האנושות. יותר מ-2 מיליון בני הוטו ברחו מרואנדה לאחר המלחמה, מחשש לנקמה מצד בני הטוטסי, ואלפים מהם מתו במגפות במחנות הפליטים. מאות אלפי פליטים שבו לרואנדה החל מ-1996.

קשרים דיפלומטים עם ישראל

חודשים ספורים לאחר רצח העם ברואנדה, שהביא למעבר השלטון במדינה לידי הטוטסי, קשרה רואנדה יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

ביוני 2014 ביקר שר החוץ של ישראל אביגדור ליברמן ברואנדה.

ביולי 2016 ערך ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהן ביקור ממלכתי ברואנדה. בנובמבר 2017 הודיע על פתיחת שגרירות ברואנדה ב-2019.

אמברגו

במאי 1994 הטילה מועצת הביטחון אמברגו נשק על מכירת או אספקת נשק לשטחה של רואנדה והקימה ועדת סנקציות של מועצת הביטחון כדי לפקח על אכיפתה, בתגובה לאלימות המתמשכת ולרצח העם במדינה, והגדירה כל מכירת נשק לרואנדה פשע מלחמה.

ב-2008 הסירה מועצת הביטחון של האו"ם את האיסור על אספקת נשק ושימוש בנשק ברואנדה, עם זאת, עדיין קיים אמברגו בתוקף לגבי ייצוא סחורות צבאיות לרואנדה במקרה בו קיים סיכון של העברת נשק לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.

ייצוא נשק ישראלי

ייצוא הנשק מישראל לרואנדה החל באופן רשמי כבר בתחילת שנות ה-90, באמצעות היתרים שנתן משרד הביטחון לסוחרי הנשק הישראלים, על-אף שכבר אז היה ברור שרואנדה בדרכה למלחמת אזרחים קשה. ההיתר ניתן באישור משרד החוץ, בטענה שהתחמושת נמכרת לצבא של ממשלה חוקית שנאבקת נגד תנועת מחתרת, ומדינת ישראל וסוחרי נשק ישראלים מכרו נשק למדינה המשוסעת. חלק מהמשלוחים שברו את האמברגו שהטיל האו"ם על העברת נשק לרואנדה ועל פי עדויות שונות, קצינים ישראלים אימנו חיילים ואנשי מיליציה רואנדים במדינה ובזאיר (קונגו) השכנה לפני המלחמה.

במהלך רצח העם

באופן רשמי, הופסק ייצוא הנשק הישראלי לרואנדה כחצי שנה לפני רצח העם, וההיתר האחרון שניתן לכך היה באוקטובר 1993, אז כבר הייתה רואנדה בעיצומה של מלחמת אזרחים. אבל בפועל, נשק ישראלי זרם לידי צבא ההוטו גם בימי הטבח. שנתיים מאוחר יותר התפרסם כי ישראל שימשה אחד מבסיסי העברת משלוחי נשק לממשלת רואנדה, בזמן שהטבח במדינה היה בעיצומו.

על-פי רישומי משרד הביטחון ברואנדה, בין אפריל ליולי 1994, לאחר שהאו"ם הכריז על אמברגו נשק לרואנדה, הועברו 7 משלוחי נשק קל בשווי של 6.5 מיליון דולר מישראל, דרך אלבניה, לידי מיליציות ההוטו שביצעו את הרצח. עשרה ימים לאחר תחילת הטבח, הועברו מתל-אביב לגומא שבזאיר כ-560 אלף כדורי תחמושת, בשווי של כמעט 900 אלף דולר. שבוע לאחר מכן הועברו רימונים ותחמושת נוספת מתל-אביב לגומא בשווי של 681 אלף דולר.

קופסאות קרטון מלאות בכדורים של רובה גליל נמצאו על גבול רואנדה-זאיר ביולי 1994 בימי הטבח ותועדו בצילומים. ראש המשלחת הישראלית לרואנדה ביולי 1994, השר לאיכות הסביבה דאז יוסי שריד, אמר אז: "אין לנו שליטה לאן הנשק שלנו מגיע".

דו"ח של אמנסטי אינטרנשיונל מיוני 1995 חשף כי מקלעי עוזי ונשק שנתפס כשלל מצרי במלחמת יום הכיפורים, יחד עם תחמושת סינית שנרכשה באלבניה היו בתוך הארגזים שהועברו באפריל 1994 מישראל לגומא שבזאיר. אחד מארבעת הטייסים שהובילו את משלוחי הנשק אמר לתחקירני אמנסטי כי הוא הוטעה לחשוב ש-35 טונות הנשק ותחמושת שהעביר נועדו לממשלת זאיר, אולם למעשה הועברו לכוחות החמושים של שבט הוטו בגבול זאיר (היום קונגו).

את המשלוחים ארגנה חברה בריטית בשיתוף פעולה עם חברת שילוח ישראלית בשם“Trade and Maritime Services” שהייתה פעילה ברואנדה בעיקר בתקופה שלפני הטבח. מוטי פרידמן, שהיה הבעלים של החברה הישראלית סיפר בראיון ב-2012 "שלחתי הכל, גם נשק ותחמושת שיצאו מכל יצרניות הנשק הישראליות לכל חלקי העולם, גם לאפריקה. אנחנו לא בודקים מה יש בארגזים, אנחנו עובדים עם ניירת. אני רק חייב לאמת את הפרטים. אם משרד הביטחון נתן אישור לשלוח נשק לגומא שבזאיר, אני לא צריך לחשוב לאן זה עובר מגומא".

על-פי עדויות שונות, קצינים ישראלים אימנו חיילים ואנשי מיליציה רואנדים במדינה ובזאיר השכנה לפני הטבח. והם עסקו בעיקר בחטיפות ובטכניקות של הוצאות מזורזות להורג.

אימונים

על פי עדויות שונות, קצינים ישראלים אימנו את חיילי המיליציות לפני הטבח. לאימונים היו אחראים ישראלים והם עסקו בעיקר בחטיפות ובטכניקות של הוצאות מזורזות להורג. ראשוני המתאמנים היו אמורים לשוב לרואנדה בדצמבר 1992.

לאחר רצח העם

נשיא רואנדה פול קגאמה, הוא מי שעמד בראש המורדים מבני הטוטסי שהשתלטו על רואנדה ב-1994 והביאו לסיום מלחמת האזרחים. הוא מכהן כנשיא רואנדה מאז שנת 2000 וב-2017 זכה בבחירות לנשיאות בפעם השלישית עם 99% אחוז מהקולות. קגאמה ידוע כמנהיג רודן שאחראי להתנכלות למועמדי האופוזיציה ולתומכיהם (היעלמויות, איומים ומעצרים במהלך הבחירות), למעצרים שרירותיים ועינויים במתקני כליאה סודיים, הוצאות להורג ללא משפט, שליטה מלאה של הממשלה בכלי התקשורת והגבלות חמורות על חופש הביטוי והמרחב הפוליטי.

בין 2016 ל-2017 הרגו כוחות הביטחון הממלכתיים לפחות 37 בני אדם שהיו חשודים בעבירות זעירות, במה שנראה כחלק מאסטרטגיה רחבה יותר להפצת פחד, אכיפת סדר והרתעה של כל התנגדות למדיניות הממשלה. שלטונות רואנדה המשיכו לעצור ולעצור אנשים במרכזי מעצר צבאיים לא רשמיים, שם עונו עשרות עצורים בשנים האחרונות.

בנוסף להפרות חמורות של זכויות אדם בתוך המדינה, קגאמה היה מעורב במלחמה רבת השנים בקונגו, בחימוש המורדים ותמיכה במיליציות שעושות שימוש בחיילים-ילדים ומשתמשות באונס כנשק מלחמה. ב-2018 פליטים מקונגו ששוהים במחנה באוגנדה דיווחו כי הצבא הרואנדי ירה עליהם אש חיה והיכה קשות פליטות ופליטים שקיימו צעדה במחאה על מחסור במזון.

ישראל היא אחת המדינות היחידות שמייצאות נשק לרואנדה, למרות שפרטים רבים על המעורבות הישראלית בייצוא הביטחוני לרואנדה עדיין חסויים. הפעם האחרונה בה דיווחה ישראל על מכירת נשק לרואנדה היתה ב-2008, אז דיווחה כי מכרה לרואנדה חמישה משגרי רקטות בקוטר 160 מ"מ מסוג LYNX תוצרת תעש מערכות.

ב-2016 ביקר ראש הממשלה נתניהו ברואנדה. פרסומים דיווחו כי רואנדה שוקלת למנות נספח צבאי בשגרירותה בישראל, ומעוניינת לרכוש מישראל ציוד, ידע וטכנולוגיות למערך הגנת הגבולות שלה ולמיזמים נוספים שלא פורט מה הם, וניהלה מגעים עם כמה חברות ישראליות, בהן מטאור אירוספייס שבבעלות יצחק ניסן, לשעבר מנכ"ל התעשייה האווירית.
באותה שנה פורסמו תמונות של חיילים בצבא רואנדה עם רובי סער מסוג תבור מתוצרת ישראל, עם כוונות רובים שגם הן מתוצרת חברה ישראלית.

נתניהו בביקור רשמי ברואנדה, 2016. ברקע, חיילים עם רובי סער מסוג תבור. צילום: יחסי ציבור
נתניהו בביקור רשמי ברואנדה, 2016. ברקע, חיילים עם רובי סער מסוג תבור. צילום: יחסי ציבור

ב-2017 הגיע קגאמה לביקור רשמי בישראל ובאותה שנה נערך אימון ירי של לוחמים מרואנדה בבסיס של מג"ב בישראל. עמוד הפייסבוק הרשמי של משמר הגבול פירסם סרטון ובו ניתן לראות את מדריכי מג"ב מאמנים לוחמים מרואנדה בשיטות לחימה שונות – תפעול נשק בצורה מהירה, ירי סלקטיבי, תפעול מעצורים ובהמשך גם טקטיקת לחימה בשטח בנוי, פריצה לחדרים ועוד.

ישראל אינה מאשרת רשמית את קשריה הביטחוניים לרואנדה ואינה מוכנה לחשוף את היקף הייצוא הביטחוני למדינות אפריקה. למרות שלא ניתן למצוא שום פרסום על עסקת נשק ישראלית לרואנדה למעלה מעשור, נשק ישראלי ממשיך להגיע לרואנדה.

ב-2017 התפרסם ראיון עם סוחר נשק ישראלי. כשנשאל איך העבירו הסוחרים נשק לרואנדה, ענה כי "אתה פשוט מכניס עוד חוליות לשרשרת הזו. התהליך מייקר כמובן את העסקה, אבל מי שנאלץ לרכוש נשק בדרך הזו מוכן לשלם מעבר למחיר השוק"…"אתה מוסיף עוד שלב של מתווכים ומדינות ביניים, וכשהנשק מגיע למדינת המטרה, מי שמפקח כבר לא יכול לעמוד על זה". ד' מספר שזו גם הדרך לאמן יחידות של מדינות ומשטרים אפלים. לדבריו יש גורמים שנוהגים להטיס את המתאמנים למדינות "חוקיות", ושם מאמנים אותם. "זה קורה כמו תמיד בזכות תשלום לגורמים הנכונים. לא שוחד, פשוט דרך של כמה מדינות או בכירים באותן מדינות להכניס כסף לקופה. אתה לוקח אותם למטווחים פרטיים או לשטחים של חברות פרטיות, ושם מלמד אותם טקטיקות של לחימה שמותר ללמד, שיטות עיקוב ומודיעין. מהלכים מהסוג הזה מאוד משתלמים, כי מהלך כזה סוגר לך גם עסקה של ציוד ואמצעי לחימה".

ב-2018 פורסמו דיווחים על ביקורים ברואנדה של משלחות מטעם האגף לייצוא ביטחוני (סיב"ט) במשרד הביטחון, יחד עם נציגים של חברת אלביט והתעשיות הצבאיות של ישראל (התעשייה האווירית, תעש, תעשיות נשק לישראל) לצורך קידום עסקאות נשק.

שנת מכירהסוג הנשקיצרןשנת אספקה
20075 משגרי רקטות LYNXתעש מערכות2008
20073 מערכות ארטילריה "ATMOS 2000"סולתם (אלביט מערכות)2008
201210 טנקים Ti-67(לא תוצרת ישראל, נמכרו על-ידי ישראל יד שניה)2013

מתוך https://www.sipri.org/databases/armstransfers

עתירות

ב-2014 הגישו פרופ' יאיר אורון באמצעות עו"ד איתי מק עתירה לבית המשפט להורות למדינה לפרסם את המסמכים המתעדים ייצוא נשק מישראל לרואנדה בעת רצח העם, בדרישה לפתיחת חקירה פלילית נגד הישראלים האחראים לייצוא הביטחוני לרואנדה, בעבירות של סיוע לרצח העם ולפשעים נגד האנושות.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשתם וקיבל את עמדת המדינה כלשונה, לפיה חשיפת המידע תפגע בבטחון המדינה וביחסי החוץ שלה. המדינה לא נימקה את עמדתה, אך הודתה שהמסמכים אותרו. מכאן משתמע שבתקופת רצח העם ברואנדה אכן נשלח מישראל נשק לרואנדה (אחרת הייתה המדינה מכחישה את עצם הייצוא וממילא גם את הימצאותם של המסמכים).

בחודש ינואר 2017, הגישו עו"ד איתי מק ופרופ' יאיר אורון בקשת חופש מידע לגבי החלטת מנכ"ל משרד הביטחון להקפיא את פעילות הייצוא הביטחוני לרואנדה רק שישה ימים לאחר שהחל רצח העם. לפי האו"ם, בשבוע הראשון לרצח העם ברואנדה, נטבחו עשרות אלפי אזרחים, וכ-20,000 אנשים נטבחו רק בבירה קיגלי ובסביבתה הקרובה.

עו"ד איתי מק: "החלטת מנכ"ל משרד הביטחון ונימוקיה מעלים שאלות קשות – מדוע נדרשו שישה ימים בהם נטבחו עשרות אלפים מבני הטוטסי וגם בני הוטו שנחשבו למתונים? האם ההקפאה כללה רק חוזים חדשים, או גם חוזים ישנים? איך זה מסתדר עם הטענה של ישראל בעבר כי האישור הרשמי האחרון לייצוא ביטחוני ניתן באוקטובר 1993? כיצד נטען כי רק ב-12.4.1994 הגיעו ידיעות למשרד הביטחון על מלחמת האזרחים, בעוד שמלחמת האזרחים שהפכה בהמשך לרצח עם, החלה כבר בשנת 1990? התשובות נמצאות אצל משרד הביטחון, שהציג מסמכים לפרקליט המדינה, שי ניצן."

בחודש מרץ 2018 הוגש ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין של השופטת מיכל אגמון-גונן, שדחתה את עתירת חופש המידע לחשוף את כל המסמכים הקשורים להחלטת מנכ"ל משרד הביטחון להקפיא את הייצוא הביטחוני לרואנדה רק שישה ימים לאחר תחילת רצח העם.

חודש לאחר שהתקיים דיון פתוח לציבור בבית המשפט העליון, תיק הערעור הפך כולו לסודי מבלי שהמדינה ביקשה זאת ומבלי שנמסרה לעותרים החלטה מנומקת.

פליטים

החל משנת 2015 החלה רואנדה לקלוט פליטים מבקשי מקלט מישראל. בינואר 2018 אושר הסכם גירוש בין ממשלת ישראל לרואנדה, בו רואנדה כ"מדינה שלישית" תקלוט לשטחה מבקשי מקלט מאריתראה וסודן שיגורשו מישראל בכפייה. ישראל בתמורה תשלם לרואנדה כ-5,000 דולר עבור כל מבקש מקלט שתקלוט. אף שישראל חתומה על האמנה בדבר מעמדם של פליטים אין בישראל חוקים המסדירים את נושא מבקשי המקלט, ופליטים מאריתראה וסודן קיבלו אולטימטום לעזוב לרואנדה תוך 60 יום. משמעות ההסכם הייתה כי מדינת ישראל תעביר מיליוני דולרים מכספי הציבור לדיקטטורה ברואנדה.

לאחר חשיפת ההסכם פרסומים רבים העלו את הסברות שישראל הייתה אמורה לצייד את רואנדה בנשק בתמורה לקליטת הפליטים, בנוסף לכסף רב שתקבל עבורם. פעילי אופוזיציה מרואנדה העלו חששות שהשלטון ברואנדה מוטרד מהאופוזיציה הגולה, ונזקק לסיוע מודיעיני של שירותי הביטחון הישראלים כדי לנטרלה.

על רקע ההסכם תמכה ישראל בהצעה שיזמה רואנדה בעצרת הכללית של האו"ם לשנות את "יום הזיכרון לטבח העם", שהתרחש במדינה ב-1994, ל"יום הזיכרון לטבח העם הטוטסי" ובכך למחוק את זכרם של עשרות אלפי ההרוגים בני ההוטו. בכירים במשרד החוץ הודו כי ישראל תמכה בהצעה בתמורה להסכם עם רואנדה בנושא הפליטים.

בין 2014 ל-2017 כ-4,000 פליטים אפריקאים נשלחו לרואנדה כחלק מתוכנית "יציאה מרצון". רק 7 מהם נשארו ברואנדה על פי נציבות האו"ם לפליטים. עדויות של מבקשי מקלט שנשלחו לרואנדה על החרמת מסמכים, לקיחת שוחד וחוסר הגנה מצד הרשויות הצביעו באופן ברור על הכוונה של הממשל המקומי להבריח אותם מעבר לגבול לאחר שיקבלו את הכסף מישראל.

רואנדה לבסוף נסוגה מההסכם. עם זאת, למרות ביטול תוכנית הגירוש בכפייה, ממשיכות הרשויות הישראליות לגרש לרואנדה מבקשי מקלט בניגוד לאמנה עליה חתומה ישראל, שאוסרת על גירוש או החזרת פליטים אל המדינות בהן נשקפת סכנה לחייהם.

בינואר 2018 הוגשה דרישה להקפיא את הסכם הגירוש לדיקטטורה ברואנדה על-ידי עו"ד איתי מק.

קריאה נוספת